Sarah W

חווית סף המוות (NDE) שלי התרחשה לפני למעלה מ-30 שנה. היה זה אירוע טראומטי מטורף שהוביל אליה, וסיפור לאנשים היה מביא הרבה שיפוטיות עליי ועל משפחתי. הייתי בת 15 בזמנו ובשום אופן לא מסוגלת להתמודד עם סוג כזה של חשיפה. אז, לא סיפרתי לאף חוץ מאמא שלי, אחותי, ומאוחר יותר לבעלי. במשך שנים רבות נמנעתי בכוונה מכל מה שקשור לחוויות סף מוות בעולם. פשוט לקחתי את הלקחים שהמדריך שלי נתן לי וניסיתי לתקן את חיי ולהיות אדם טוב יותר.

אני אחות. לאחרונה, נפצעתי בעבודה ונאלצתי לעזוב. בפעם הראשונה מזה עשורים, מצאתי את עצמי עם זמן פנוי אמיתי והתחלתי לצפות בסרטוני יוטיוב. ראיתי סרטונים רבים של סיפורי NDE שם, אז סוף סוף צפיתי באחד. אני חושבת שזו הייתה התערבות אלוהית כי הסרטון הראשון שצפיתי בו היה של אחות שתיארה ברהיטות רבה מה היא עברה במהלך ה-NDE שלה. ידעתי בליבי שהיא אומרת את האמת. להקשיב למישהו שמתאר את אותה חוויה שעברתי, פשוט הפיל אותי מהרגליים. התחלתי לבכות כמו ילדה וסיימתי בצפייה בעוד המון סרטוני NDE. הבנתי שעשיתי טעות בכך שלא סיפרתי לאף אחד, וזו הסיבה שאני מגישה את הסיפור שלי לכם ולקבוצות מחקר גדולות אחרות של NDE. אני מקווה שהסיפור שלי יוכל לעזור לאחרים כדי שלא ירגישו מבודדים כמוני במשך שנים כה רבות.

בגיל 15, אבי החורג העביר את משפחתנו למדינה חדשה רחוקה מהחיים, החברים והחבר שאהבתי. התקשיתי למצוא את דרכי בעיר חדשה, ששנאתי. הוריי רבו ללא הרף והמשפחה שלנו התפרקה בסוף החוויה. בזמן ה-NDE שלי, הייתי נערה כועסת ומבודדת ללא חברים ועם כישורי התמודדות גרועים מאוד. התחלתי להסתבך בצרות ולהסתובב עם חבורות רעות. הדת לא הייתה נחמה עבורי. משפחתי הייתה נוצרית, אבל אני תמיד הייתי אגנוסטית. חיי לא היו קלים עד אז. חשבתי שאם יש אלוהים, הוא בטח אדיש או מעניש כדי להרשות כל כך הרבה סבל בעולם. לא רציתי שום קשר איתו.

הוזמנתי למסיבה ביער שהייתה לסוף השבוע ועמוק בתוך שמורה, רחוק מהעיר. בסופו של דבר ביליתי עם קבוצה גדולה של אנשים שלא הכרתי. כאילו ששקר ובריחה למסיבה לא היו טיפשיים מספיק, עשיתי עוד צעד מטופש להפליא בכך שקיבלתי סמים עם ידע מועט על תופעות הלוואי שלהם. הסמים השפיעו מהר מדי בשביל שאוכל למצוא מישהו שיעזור לי או להוביל אותי למקום בטוח. התחלתי לחוות הזיות איומות שהיו כה מפחידות. הייתי נואשת לברוח, ופתאום פניהם של כל האנשים סביב המדורה הגדולה שהודלקה החלו להפוך לשדים ומפלצות. נחרדתי! הרגשתי שהאפשרויות היחידות שלי הן לרוץ אל תוך היער האפל או להימלט אל תוך האש. רצתי אל תוך האש כדי להימלט מהמפלצות.

הכאב היה מיידי ומייסר. התלקחתי כמו נר רומאי ונשרפתי במשך הזמן שלקח למישהו להבחין בי ולהתקרב מספיק כדי לנסות למשות אותי. אני לא זוכרת הרבה אחרי זה, אבל כנראה שהילדים החליטו להחביא אותי כדי שלא יסתבכו עם החוק. הם ניסו לנקות אותי, ואז נשארתי בחושך, על האדמה, הרחק מכולם. רק העצים והכוכבים ליוו אותי.

נכנסתי במהירות להלם וידעתי שאני עומדת למות. אני זוכרת שהתחננתי שוב ושוב בראשי כמו מנטרה, 'רק תן לי לצאת! רק תן לי לצאת!' מישהו בטח שמע את ההתחננות שלי, כי התעלפתי. ואז נמשכתי למעלה לתוך מנהרה אפלה שהייתה עגולה ושחורה לגמרי. נמשכתי במשך זמן מה, אך לבסוף הונחתי על מישור חשוך. היה זה מרחב סלעי ונטול עצים מכוסה בערפל אפור שהתערבל סביבי. יכולתי להרים את מבטי ולראות כוכבים מעל, אבל הם לא היו אלה שהייתי רגילה לראות מכדור הארץ. האור היה עמום והכל היה כה שקט ושליו, פרט לרוח שהניעה את הערפילים. זה היה מקום כה שליו, ובכל זאת הוא נראה כמו סצינה מסרט אימה או מדע בדיוני.

מימיני היה קיר אבן ענקי ונראה עתיק שהתנשא מעל. הוא נראה כמו לוח של חומת עיר עצומה. ידעתי אינסטינקטיבית שיש עיר מאחורי החומה. היה כמו לילה וכולם ישנים. הכל היה דומם ושקט פרט למוזיקה. המוזיקה הייתה רכה ורחוקה כשהיא צפה אליי מעל החומות. היא הייתה כמו שום דבר ששמעתי מעולם, או מאז. המוזיקה הייתה כה יפה, שהיא כאבה לי בלב. רציתי מאוד ללכת ולמצוא את מקורה. זו לא הייתה רק מוזיקה, זו הייתה 'אהבה ותקווה' שהפכו למוזיקה; דבר שאיני יכולה להסביר ולא ידעתי שהוא אפשרי.

זה עדיין גורם לי לזמזם מבפנים כשאני חושבת על זה. זה אחד הדברים שאני לא יכולה לחכות לחוות שוב כשאמות.

הבנתי אז שאין לי גוף, אבל הרגשתי בסדר ושלמה. לא היו לי יותר הזיות סמים, מה שהיה הקלה עצומה. הן בטח נפסקו עם המנהרה כי זו הייתה הפעם האחרונה שהרגשתי 'מסוממת'. עדיין יכולתי להרגיש כאב וזה תמה אותי. להרגיש כאב הרגיש לא נכון כאן במקום הזה.

ואז הבנתי שיש לי חבל קשירה. אני קוראת לזה ככה כי לא היה לי מושג מהו חבל קשירה רוחני לפני החוויה הזאת. אבל, נהגתי לשחק בכדור-חבל עם אחיותיי, אז כך קראתי לזה. חבל הקשירה היה בלתי נראה, מחובר לצד השמאלי שלי, ונמשך שמאלה וחזרה לכיוון כדור הארץ. כדור הארץ היה רחוק מכדי שבני אדם יוכלו לנסוע לשם ובחזרה. איך ידעתי את זה אני לא יכולה לומר. ידע פשוט נמצא בראשי, ומרגיש טבעי כמו נשימה לגשת אליו. יכולתי להרגיש את גופי חזרה בכדור הארץ, אך בצורה חלשה. הוא עדיין היה בכאב וגוסס. הלב פעם אבל ההפסקות בין הפעימות הפכו כה ארוכות שידעתי שאני כמעט גמורה, ושמחתי. לא רציתי שום קשר לבשר השבור הזה בכלל. הוא היה זר לי לחלוטין עכשיו, ואפילו הייתי אומרת ששנאתי אותו.

הכוכב היפהפה הזוהר שהיה המדריך שלי בא אליי. לא יכולתי לדעת אם הוא זכר או נקבה אבל הוא פשוט הקרין אינטליגנציה רגועה ואוהבת. זה היה הרגע שבו ידעתי, פשוט ידעתי שאלוהים אמיתי. לא היה אפשר להכחיש זאת כאן במקום הזה.

כעסתי מאוד במחשבה שאם אלוהים אמיתי, אז הוא האדריכל של כל הכאב והסבל של אנשים על כדור הארץ; ובמיוחד, של כל הכאב והמאבק שלי עד אז. כעס שם הוא דבר עוצמתי והרסני כי הוא לא הנורמה. יכולתי להרגיש את עצמי מתנפחת מכעס, גדלה בתוך עורי הבלתי נראה. רציתי להכות באלוהים, ולהעיף את הישות הזו לקוסמוס אחר. הרגשתי יותר ממסוגלת לעשות בדיוק את זה.

זה מפחיד אותי לחשוב על זה עכשיו. היה זה יותר מדי כוח לא מבוקר שאיים להכריע את מה שהייתי. זה הפך להיות יותר מדי. אולי זו הייתה הסיבה שפגשו אותי מחוץ לעיר. איכשהו הם כבר ידעו שאני הולכת 'להתפוצץ'. באופן מוזר, המדריך לא הגיב כלל להתקף הזעם שלי. המדריך פשוט עמד שם בשלווה והקרין את הקבלה האוהבת והרגועה הזאת. תגובה זו רק הרגיזה אותי יותר.

באופן בלתי מוסבר, לוח שחמט הופיע במקום שבו רגליי היו אמורות להיות. אני חושבת שרציתי שהלוח יתקיים אבל אני לא בטוחה. אולי המדריך שלי עשה זאת.

הצבעתי על לוח השחמט בעודני מנסה לרסן את מזגי. כמו הנערה הכועסת שהייתי, דרשתי לדעת 'למה?! זה איזה משחק עבורך? בדיחה?' המדריך סוף סוף דיבר אליי אז, בראשי.

הבנתי אז שלא אמרתי דבר בקול רם. אין צורך לדבר בכלל שם, שכן התקשורת היא מיידית וברורה ללא קשר למרחק.

המדריך אמר לי, 'את בוחרת לחיות את חייך על כדור הארץ ואת בוחרת את הסבל שלך.' המילים האלה בהחלט עצרו אותי קצרות, והדהימו אותי לדממה. כבר לא הייתי זועמת, רק לא מאמינה. אמרתי למדריך, 'רק אידיוט יבחר בזה.'

אחרי זה, הייתה לנו שיחה נחוצה מאוד. נוכחות המדריך נראתה כמרגיעה אותי עם כל שאלה שהמדריך ענה. לא יכולתי להרגיש את גופי יותר אז הנחתי שאני מתה. זה היה בסדר מבחינתי, אבל תוך כדי השיחה הבנתי שהמדריך שם לב לחבל הקשירה שלי. הם נראו כמעט מודאגים ממנו. ניחשתי שאולי אני איכשהו חיה, אולי. המדריך אמר לי תוך כדי דיברנו מחוץ לעיר הישנה, שאנחנו ישויות נצחיות שעשויות מאנרגיה ואהבה הקשורות יחד. מכיוון שאנחנו לא סובלים כאן, צמיחה אישית קשה יותר להשגה. בחירה לחיות על כדור הארץ הייתה פתרון אחד לכך. אנחנו יכולים לבחור לחיות חיים אנושיים, או כמה, הכל במאמץ ללמוד ולצמוח. אנחנו לעולם לא מאבדים את האנשים שאנו אוהבים בשום חיים, כי נראה אותם ברגע שנחזור הביתה.

נאמר לי שהתמודדות עם המאבק של חיים דרך מסנן של אהבה הייתה המבחן האולטימטיבי שלנו. כל הכיסויים שבני אדם נופלים אליהם: גזע, דת, פוליטיקה, מיניות, כסף, לאום וכו', שום דבר מזה לא משנה מול האהבה. אנחנו בני האדם חיים הפוך מהדרך שבה אנו אמורים, ומשמידים את עצמנו בגלל זה.

שמתי לב שהמדריך נעשה נסער? מודאג? הם באמת שמו לב לחבל הקשירה המעצבן שלי עכשיו. הם הראו לי במהירות תמונות מחיי הקצרים, ערבבו אותן כמו חפיסת קלפים מולי. הם עצרו רק בחלקים שחשבו לחשובים. הם המשיכו להסביר שאוכל להישאר אם אבחר, אבל שעלי לחזור ולסיים את חובתי. הם לא הסבירו מה בדיוק הייתה החובה שלי, אבל ידעתי אינסטינקטיבית מהי החובה ההיא בזמן שהייתי שם. ובכל זאת כשחזרתי לכדור הארץ, כבר לא יכולתי לזכור אותה. אנחנו אמורים להבין את זה בעצמנו כאן למטה, כנראה.

המדריך אמר לי כשמחאתי על החזרה, 'יש ילדים שצריכים להיוולד.' צחקתי על זה כי בגיל 15, לא היה לי שום רצון לילדים ואמרתי להם זאת. הם גם הזכירו לי את החבר שלי, את אהבתי אליו, ואת אחותי התאומה. זה נכון, אהבתי את התאומה שלי והייתי מאוהבת בחבר שלי. בסופו של דבר התחתנתי איתו והיו לנו גם תאומים. אבל בידיעת זאת, עדיין לא רציתי לחזור.

במקום הזה אנחנו שונים; אנחנו חושבים ופועלים אחרת. דברים כמו רגשות וחיים בחזרה בכדור הארץ אינם מעוררים אותן דאגות. עכשיו ידעתי שאראה אותם ואת משפחתי שוב, ושהם יהיו בסדר בסופו של דבר אם אמות ואשאר. היה עוד דיבור על 'חובה' ו'עבודה לעשות'. למעשה כבר צחקתי עם המדריך באותו הזמן. שאלתי את המדריך אם אני הולכת לקבל זוג כנפיים וחרב. המדריך אמר לי, 'את לא תקבלי כנפיים וחרב כאן כי את כנפיים וחרב.' ובכן, זה השתיק אותי.

המדריך שכנע אותי בסופו של דבר, אבל לא הייתי שמחה לחזור לגוף פגום. אני חושבת שהמדריך ידע את זה, כי הרגשתי אותם עושים משהו לחבל הקשירה שלי בזמן שנמשכתי חזרה לתוך המנהרה השחורה. הם ריפאו אותי ככל שהורשה להם כדי לעזור לי לשרוד, מספיק זמן כדי לקבל עזרה. אחרי שהגעתי לבית חולים, החלמתי הרבה יותר טוב ממה שהייתי אמורה.

היום, אף אחד לא יכול לדעת שנכוויתי אלא אם כן הם מסתכלים מקרוב או משווים את עורי לעור של אחותי.

כשהתעוררתי בגופי שוב הכוכבים היו כוכבי ארץ והשחר עלה באופק. הייתי לבד בקרחת היער ויכולתי להרגיש שגופי שוב שלי. הכאב והתשישות חזרו. להשתלב בחזרה בגופי הרגיש מוזר אחרי החוויה שלי. מעולם לא הרגשתי שייכת אליו לגמרי, וזה דורש התרגלות. היו שינויים קבועים אחרים שהתעוררתי איתם: כבר לא כעסתי על החיים ועל משפחתי; כבר לא פחדתי למות, להפך למעשה. להאמין באלוהים, ולרצות שבני אדם יהיו טובים יותר זה לזה, כל זה היה קבוע.

ניקיתי את חיי והפכתי לאחות. אני עדיין חושבת שהדת היא מתיחה. אבל אני אוהבת את הרעיון של הפצת אהבה בעולם, ומאחלת זאת לכולם. אני אסירת תודה על ה-NDE שלי. זו הייתה מתנה שהצילה אותי מעצמי. אני מקווה לשלם זאת קדימה על ידי שיתוף הסיפור שלי עם אחרים.