Jean

הייתי בת 28, רווקה וגרה בטקסס עם בתי בת השש. הייתי בדיכאון קיצוני, שתיתי הרבה והרגשתי שלחיי אין כיוון או משמעות. איבדתי לגמרי את דרכי ושכחתי חוויה שחוויתי כשהייתי בת שלוש. באותו זמן, כדור אור לבן/זהב נכנס לחדר השינה שלי ותקשר איתי. באופן טלפתי, הוא אמר לי שיש לי משהו לעשות לקראת סוף חיי. אני לא זוכרת מה הוא אמר לי שעליי לעשות, אבל אני זוכרת שאמרתי לאור, "זה מעבר ליכולתי, לעולם לא אוכל לעשות זאת." האור אמר לי, "את תגדלי לתוך זה." הנוכחות באור הייתה מתוקה, רכה, חמה, אוהבת, אינטליגנטית ביותר וטובה לחלוטין.
אז הנה אני בגיל 28, רחוקה מהמסלול, חווית האור נשכחה והשאיפה הגבוהה ביותר שלי הייתה להיות רזה ולהתחתן עם גבר עשיר מספיק כדי לפתור את כל הבעיות שלי. יום אחד חזרתי מהעבודה, מותשת, ונשכבתי על המיטה. מצב רוחי היה קודר, ונרגעתי לחלוטין למצב נפשי של "להעלים את העולם". כמעט מיד נפלתי לתוך עצמי - התפוצצתי פנימה. חוויתי תחושת מהירות כמו בירידה במזחלת - צליל של רוח - ונפלתי במהירות דרך מנהרה של אור כחול, משיי. בקצה המנהרה היה שטח פתוח ובמרכזו "שקית כחולה". השקית הייתה אורגנית ודמוית שק המכיל תינוק. שק לידה. צורתה הייתה אורגנית ובערך בצורת אגס, עם פתח בחלק העליון. צפתי לחלק העליון של השקית, וכשעשיתי זאת, "ידיעות" החלו לנבוע מהשקית. ב"ידיעות" אני מתכוונת להבנה שלמה, ארבע-ממדית, של מושג או רעיון ללא ציפוי המילים שלו.
האם שמעתם אי פעם משהו מאה פעמים ואז יום אחד "ידעתם" מה זה אומר? קשה מאוד לתאר את החוויה שלי במילים כי היא הייתה קדם-מילולית. בכל אופן, ה"ידיעות" קפצו מתוך ראש השקית בצפיפות ובמהירות כמו פופקורן שקופץ מסיר. ניסיתי לתפוס כמה כדי שאוכל לקחת אותן איתי בחזרה ולשים עליהן מילים כדי שאוכל לזכור אותן. אבל הן היו רבות מדי וקרו מהר מדי מכדי לתפוס אותן. "ידעתי" שמה שמצאתי הוא הסכום הכולל של כל "הידיעה" או החוכמה של כל האנשים בכל הזמנים - עבר, הווה ועתיד. כל חוכמה באה ממאגר הידיעה הקולקטיבי הזה, וכל מה שאנו לומדים נכנס למאגר לשימוש כולם.
עזבתי את השקית הכחולה ומיד מצאתי עצמי גבוה מעל כדור הארץ. יכולתי להביט למטה ולראות את עקמומיות כדור הארץ, צבעיו וצורת מימיו ויבשותיו. לא רק שהייתי מעל החלל, אלא גם מעל הזמן. יכולתי לראות את תנועת האנשים והרעיונות שעיצבו את ההיסטוריה ועוצבו על ידה. בכל תקופה בהיסטוריה, חוויתי את ה"תחושה" הכוללת של אותה תקופה, כולל המוזיקה, האדריכלות, סגנונות הלבוש, החשיבה הפוליטית והספרות שלה. זה היה כמו מצעד עצום של אנשים מתקופות שונות עם תפיסות עולם שונות, שעובדים יחד. כמו להסיר את המכסה של מכונה ענקית ולצפות בכל הגלגלים, גלגלי השיניים והגלגלות שעובדים יחד. על פני השטח איננו רואים אף אחד מזה, אבל הסר את המכסה ונוכל לראות זאת. החזון שלי הסיר את המכסה. "ידעתי" שכולנו מחוברים זה לזה - כמו מטפסי הרים עם חבלים סביב מותניהם. כשאחד מאיתנו נופל, אנו מושכים את האחרים למטה. כשאנו מטפסים למעלה, אנו עוזרים לאחרים לעלות. כולנו בזה יחד. "ידעתי" שמה שאנו רואים כחלל ריק בינינו אינו ריק. אנו כמו גולות ביריעת זכוכית. אינך רואה את הזכוכית, אתה רואה את הגולות. אבל הזכוכית מחזיקה את הגולות יחד. אנו מוחזקים יחד על ידי חומר בלתי נראה שנמצא סביבנו ובינינו. הוא בלתי נראה לנו, אבל הוא אמיתי.
ראיתי שהחיים על הפלנטה הזו אינם אקראיים, ישנה תוכנית ענקית. עם זאת, התוכנית היא בקנה מידה שאינו ניתן לתפיסה עבורנו. מוחותינו מוגבלים מכדי לתפוס אותה. הוצג לי כדור שהיה מסובך והכיל את כל המשטחים. במשך שנים לאחר החוויה שלי, חיפשתי מישהו שיוכל להסביר לי זאת. הייתי לוקחת רצועת נייר, מסובבת ומחברת את שני הקצוות יחד. "מה זה?" הייתי שואלת. לבסוף, שנים לאחר מכן, פגשתי פיזיקאי שאמר לי שזהו טייפ מביוס. אמרתי לו שראיתי כדור עגול מוצק שהיה כמו טייפ מביוס הזה. הפיזיקאי אמר שזה יהיה מוצק מביוס. מתמטיקה טהורה הוכיחה שמוצק מביוס יכול להתקיים, הוא אמר, אבל המוחות התלת-ממדיים שלנו לא יכלו לדמיין אחד כזה. אמרתי לו שראיתי אחד. הוא פשוט הניד בראשו. במהלך חוויתי, נאמר לי שכל הזמן הוא "עכשיו" וכל החלל הוא "כאן". אני מאמינה שהיה יותר לחלק האמצעי הזה של החוויה שלי שיתגלה לי כשהזמן יהיה נכון.
עברתי מנקודת התצפית הזו חזרה אל האור הכחול היפה הזה. נכנסתי לתמונה מימין, מלפנים ומעט בזווית לכיוון המרכז. לפניי הייתה קבוצה של "מהויות" של אנשים. אם היית מזקק שדה פרחים לטיפת בושם אחת, זו הייתה מהות הפרחים. המהויות האלה של אנשים היו כמו טיפות מים בדלי מים - הן היו אינדיבידואליות, אבל קולקטיביות. הן קובצו יחד בצורת משולש - כמו שאלות באולינג מוצבות - כשקדקוד המשולש מופנה אליי. הייתה מהות אחת שעמדה מעט לפני האחרות. הרגשתי שזו דיברה בשם האחרות אך לא הייתה בעלת סמכות עליהן.
כשהתקרבתי אליהן, מיד הייתי מודעת לכך שהקבוצה הזו מכירה אותי יותר משאי פעם אכיר את עצמי, קיבלה אותי לחלוטין, ואהבה אותי במלואה. האהבה שבאה מהן שטפה עליי בגלים והייתה כל כך טהורה וחזקה שלא יכולתי לשאת אותה. הייתי אחת מהן ותמיד הייתי. הן ידעו זאת ואני ידעתי זאת. זו שעמדה מעט לפני תקשרה עם ליבי ומוחי ואמרה לי שאינני יכולה להישאר, אני חייבת לחזור. הנוכחות הרגישה גברית, למרות שלא זיהיתי אותה כדמות רוחנית מוכרת כלשהי. התחננתי בפניו שלא ישלח אותי חזרה. הוא אמר לי בתקיפות רבה שיש משהו שעליי לעשות, אבל שהם יהיו שם בשבילי ואוכל לחזור אליהם כשאסיים את עבודתי.
מיד קפצתי חזרה החוצה וקמתי מהמיטה, עם כעס עמוק על כך שאני כאן בחזרה. במשך שבועות כעסתי על כך שעליי לחזור, אבל אז כיוונתי את עצמי לעשות את כל מה שהייתי אמורה לעשות כאן. החוויה הזו שינתה את חיי וביצעתי שינויים רבים ובעלי ערך בחיי כתוצאה מכך. שחררתי התנהגויות רעות מסוימות והתחלתי חיפוש רוחני מסור שלקח אותי לכל מיני מקומות עשירים ומעניינים.
היו לי חזיונות מאז 1973 שאמרו לי מה עומד לקרות בין השנים 1990 ל-1999.